יעוץ נישואין ומשפחה

בפסיכולוגיה חברתית ישנו מושג שנקרא 'טעות הייחוס הבסיסית' שמשמעותו – האדם מייחס התנהגות לזולת כתלויה בתכונתו, ואילו כלפי עצמו בהקשר לסיטואציה. למשל, אם אגיע לפגישה באיחור, הרי שזה "בגלל הפקקים" אך אם האדם עמו אני אמור להיפגש יגיע באיחור, זה משום ש"הוא טיפוס שתמיד מאחר".

לכולנו יש מחשבות, שאיפות וחלומות שמלווים אותנו שנים על חיי נישואין שקטים ומאוזנים ועל הרצון שאלו יהיו כמו בספרים ובסיפורים. חלום על מיזוג מושלם של שניים. על מתיקות סימביוטית לעולם.
מה קורה במציאות? האם זה אפשרי? האם בכלל זו פסגת השלמות של חיי הנישואין?

"לנאהבים נדמה כי הזמן שהם מבלים יחד הוא יחיד במינו ושונה ממה שמתנסים בו כל האנשים האחרים. על הזמן הזה הם מתרפקים ומתענגים בזיכרונותיהם שוב ושוב. יש בניהם שאפילו זכו להתבגרות התודעה הרוחנית , לתחושה של אחדות פנימית ותחושת קשר עם הטבע כמותה לא חשו מאז היו ילדים.
פרק זמן קצר ראו את העולם לא מבעד לעדשות קצרות ראייה של מצבם השסוע, אלא מבעד לעדשות החלקות והמלוטשות של טבעם המקורי"
(ד"ר הארוויל הנדריקס)

אובדן הוא מנוע לשינוי, האמנם?

אבל, הגדרה מילונית: צער על מוות או אבדן.

בעיצומם של תשעת הימים בהם אנו מתאבלים על חרבן בית המקדש, אני שומעת סביבי הרבה אמירות שמבטאות את הנתק הרגשי בין מנהגי האבלות לסיבה שבשלה אנו נוהגים אותם.

הקטנים אינם מבינים את הקשר בין אי אכילת בשר והמנעות משמיעת מוסיקה לבין החרבן, הגדולים יותר עסוקים בתכנון ימי החופשה, וגם אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכמות הבגדים שממתינים בנחת למכונת הכביסה.